קשה לומר שבישראל הופתעו מגל ההכרות ביום אחד במדינה פלסטינית, ואולי אפילו נאמר - ציפו לו. הרגע שבו קנדה, אוסטרליה ובריטניה - שלוש מדינות דומיננטיות בחבר העמים הבריטי - הכריזו כמעט בו-זמנית בשעה 16:00 על ההכרה שלהן במדינה פלסטינית, שידר תיאום מופתי, גם אם לא מוצהר.
למרות שנראה כאילו העולם מתהפך, בפועל אין לכך משמעות אופרטיבית בשטח: זה לאו דווקא משנה את המציאות, לא מדובר בהחלטת מועצת הביטחון, שם בידה של ארה"ב זכות וטו. חשוב גם לזכור - 141 מדינות כבר הכירו בפלסטין עוד לפני אותו אחר צהריים סוער.
אז למה בכל זאת יש תחושה של צונאמי דיפלומטי? משום שסך כל ההצהרות יוצר מסה קריטית של דעות המשפיעה על דעת הקהל העולמית ומגבירה את הלחץ על ישראל. ארה"ב שממשיכה לתמוך בישראל ללא סייג מוצאת את עצמה מבודדת יותר ויותר בזירה הבינלאומית - הימור מסוים שמצד אחד מייצר גב איתן לישראל, אך גם פוטנציאל לבידוד.
ומהן האפשרויות של ישראל במצב הזה? על הפרק - מהלך ריבונותי ביהודה ושומרון, לפחות בחלקים כבקעת הירדן וצפון ים המלח. ראש הממשלה מתלבט, ההערכה היא שבבית הלבן לא צפויים להטיל וטו, בדיוק כפי שמזכיר המדינה האמריקאי רוביו הזהיר את עמיתיו באירופה שהכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית תוביל בתגובה לצעדים חד-צדדיים ישראליים. רוביו שב על כך גם בפגישותיו בישראל בשבוע האחרון, אך בעוד שעם אירופה אפשר אולי להתמודד, הקושי האמיתי נמצא במפרציות - ושלמות הסכמי אברהם תלויה במאזן עדין. ראש הממשלה שומע הבטחות שאפשר יהיה להעביר מהלך סיפוח גם מול המפרציות, אך בפועל - זה עדיין לא קרה. אולי התמונה תתבהר בפגישת טראמפ-נתניהו ביום שני הבא בוושינגטון.
אפשרות אחרת היא תגובה מול צרפת - שבלטה בהובלת גל ההכרות. המהלך עשוי לכלול סגירת הקונסוליה הצרפתית ואף נקיטת צעדים נגד אתרים בבעלות צרפתית בישראל, מה שישמש איתות ברור של חוסר שביעות רצון ישראלית. אך צרפת, כך לפי גורמים ששוחחו עם ה"לה-פיגרו", הזהירה: בצעד כזה תבוא תגובה חריפה משלה, יתכן הסלמה דיפלומטית ואף גירוש דיפלומטים ישראלים מפריז.